.סמוך

October 6, 2008 at 1:26 pm (דעות)

אני לא יודעת איך אתם, אבל אני לא מאמינה לאף מילה מפי אלו שמרגיעים אותנו לגבי מצב המערכת הפיננסית בארץ. אני פשוט לא חושבת שיש מישהו שיודע באמת איפה, כמה ולמה הבנקים שלנו מושקעים, חוץ מהבנקים עצמם (אם בכלל). האופטימיות היחידה שיש לי היא העובדה שלא עקבתי אחרי שערי הריבית בארץ בשנים האחרונות. אם, בשונה מארה”ב, המדיניות המוניטרית כאן היתה שקולה ואחראית, אזי גם אם יהיה משבר, היקפו יהיה קטן יחסית (כי לא היה מספיק כסף זול כדי לנפח אותו לממדים מסוכנים, כמו שקרה בעולם הגדול). אם הפוליטיקאים יתגברו על יצרם הטבעי וישבו בשקט, נעבור את זה בשלום יחיסי.

Permalink 8 Comments

?איפה היתה ציפי בקיץ 2006

September 23, 2008 at 10:44 pm (דעות)

אני לא יודעת, כי לא הייתי כאן, אבל אימשין אומרת שהיא לא נראתה ולא נשמעה, לא כאן ולא בחו”ל – להבדיל מביבי, למשל (נו, מה חדש). רק שציפי היא זו שהיתה שרת חוץ באותה תקופה, לא ביבי. המסקנות האפשריות, לפי אימשין, הן שתיים: או שציפי כולה רושם, ולא הרבה תוכן, או שהיא ידעה שהמלחמה ההיא תהרוס כל פוליטיקאי שאיך שהוא קשור אליה, ולכן ישבה בשקט – במילים אחרות, העדיפה את טובתה הפוליטית על טובת המדינה (שלא נדבר על מילוי תפקידה).

מה שהפריע לי הכי הרבה לגבי לבני עד עכשיו זו העובדה שאני לא יודעת כמעט דבר עליה ועל דעותיה בנושאים שונים, זולת פעילותה למען הסדר מדיני עם הפלסטינאים, שלא הריחה לי ממש טוב לכשעצמה. אימשין נתנה לי עוד סיבה טובה לא לבטוח בציפי לבני.

——————

Imshin has an interesting remark on Tzipi Livni here.

Permalink 9 Comments

.קולקטיביזם כן משיג תוצאות

August 12, 2008 at 4:36 pm (דעות)

ושאף אינדיבידואליסט רחב עיניים לא יגיד לכם אחרת. אכן טקס פתיחת האולימפיאדה היה מרשים, וזו לשון המעטה. אני בטוחה שבוריס ג’ונסון לא יישן טוב במשך 4 השנים הבאות, ומקלל את היום בו נבחר לתפקיד ראש עירית לונדון, כי אין שום סיכוי שבעולם שמדינה חופשית יחסית יכולה להרים פרויקט כזה ברמה כזו של ביצוע, בעלות כספית כה נמוכה (כן, הסכומים הם אדירים, אבל הם נמוכים בהרבה מהמחיר שמדינה חופשית כמו אנגליה היתה צריכה לשלם. היתרון של העבדות הוא בכך שהיא זולה, אך היא לא לגמרי נטולת עלויות).

ולמרות שהזכרתי את המילה ‘עבדות’ בהערת הסוגריים למעלה, אני כלל לא מרמזת בכך שאותם אלפי סינים מוכשרים וחרוצים שלקחו חלק באותו פרויקט ענק עשו זאת בניגוד לרצונם. כלל וכלל לא. להפך, אני בטוחה שרובם ככולם התחרו ביניהם על הזכות להשתתפות, גם מטעמי רווח (זעום ככל שיהיה בעינינו המערביות), גם מטעמי סיפוק מקצועי, וגם מטעמי יוקרה. אם מישהו עדיין חושב שאין דבר כזה עבדות מרצון, הוא תמים, והוא בטח אף פעם לא חי תחת משטר טוטליטרי.

הקולקטיביזם אכן משיג תוצאות. אך התוצאות הן לא בהכרח מאותו סוג שמשיג האינדיבידואליזם. ולכן אני מאד מבינה את אלו שתומכים במדינת הרווחה של הדגם הסקנדינבי, למשל. אני יכולה להראות להם באותות ובמופתים את האבטלה (הסמויה או לא), את התוצר הלאומי הנמוך, ושלל נתונים פיננסיים נוספים. אך תוצאות אלו מעניינות את הסוציאליסטים הרבה פחות מדברים כמו שוויון, למשל. כשמשווים מידות הצלחה של סוגים שונים של משטרים, חייבים לעשות זאת בהקשר בו הגדרת המושג ‘הצלחה’ מוסכמת על כל משתתפי הדיון. זהו בד”כ לא המצב בדיונים בהם מעורבים סוציאליסטים וקפיטליסטים, או, בהרחבה, קולקטיביסטים ואינדיבידואליסטים. מכאן שיח החרשים שמתפתח בד”כ במצבים אלו.

מעבר לכך, יש עוד דבר שמסבך את כל העניין, והיא העובדה הפשוטה שהחלוקה החדה של בני האדם לקולקטיביסטים ואנדיבידואליסטים אינה קיימת במציאות, לפחות לא ברמה הרגשית הבסיסית. גם האינדיבידואליסטים המושבעים ביותר שבינינו לא יכלו שלא להתפעל ולו במעט מהמחזה המרהיב של טקס הפתיחה בסין. ובימים אלו ממש, במקביל למלחמה בין רוסיה לגאורגיה, מתנהלת מלחמה זוטא בתוך קהילת הליברטריאנים הרוסיים הקטנה, בין אלו הקוראים לרוסיה לסלק את רגליה מאדמות גאורגיה, לאלו שרגשות הלאומנות הרוסית לפתע התעוררו בהם. טקס פתיחה מרשים הוא הצלחה בעיני רוב בני האדם, גם האינדיבידואליסטים שבהם. כיבוש של ארץ זרה תוך שימוש בכוח צבאי עליון גם הוא הצלחה שקשה להתווכח אתה, במיוחד אם אתה מוצא סיבות מספיק טובות לראות את המלחמה כצודקת. וגם שוויון הוא דבר טוב בעיני רוב בני האדם, במידה זו או אחרת.

מה שמבדיל בין רובינו, אם כן, ובייחוד בין קולקטיביסטים לאינדיבידואליסטים שבינינו, הוא בעיקר המחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור הצלחה. זהו השיקול העיקרי, עוד לפני שאנחנו מגדירים לעצמינו מה הן המטרות שאנו רוצים להשיג, ומה אנחנו רואים כהצלחה בהשגת מטרות אלו. צפיתי בטקס הפתיחה ברגשות מעורבים מאד. ביחד עם ההתפעלות מגודל המיזם, הדיוק בביצוע והססגוניות שלו, לא יכולתי שלא לחשוב על כל אותם מליוני סינים שהוכרחו לשלם מכיסם הדל כדי לממן את ההצגה הגדולה בתבל, אותם אנשים שנחסמו בפניהם הכבישים בהם הורגלו לנסוע לעבודה, לשוק, לגן ולבית ספר ולרופא (אותם כבישים שגם הם נבנו מכספם הם), ואותם אנשים קשי יום שבתיהם נהרסו כדי לפנות מקום לבניית בתי מלון לאלפי תיירים צופי המשחקים.

הכל שאלה של מחיר, והדבר החשוב (והקשה) ביותר המוטל עלינו כבני אדם במשך כל חיינו הוא להחליט בכל פעם מחדש מה המחיר שאנו מוכנים לשלם עבור הדברים שלבינו חפץ בהם, מאותן שתי פחיות קולה מפורסמות (האחת מוגשת לנו במסעדה ממוזגת, והשניה מוצעת לנו למכירה בהלכינו במדבר על סף התמוטטות), עד לשליחת בנינו היקרים לנו מכל להלחם את מלחמותינו הצודקות ביותר.

Permalink 4 Comments

.(עוד הצעה אופרטיבית (או לא כל כך

August 12, 2008 at 2:14 am (דעות)

אתם יודעים מה השלב ההגיוני הבא, אחרי שנפתר מכל החפצים החדים שיכולים לשמש כנשק? לפי דעתי זו תהיה השמת אזיקים על ידיהם של כל האזרחים. הרי ברור שידיים הן כלי נשק מסוכן ביותר. הן יכולות לשמש לחניקה, שיכולה לגרום למוות. ובמקרים פחות חמורים, הן יכולות לשמש למתן סתירות על ימין ועל שמאל. אמנם סתירה היא לרוב פעולה שאינה קטלנית, אבל הפגיעה שהיא יכולה לגרום להערכה העצמית של הקרבן היא עצומה. זה גרוע כמעט כמו לקרוא למישהו ‘מרוקאי’.

והרי ברור שאחרי שנפתר מכל הסכינים, המזלגות ושאר מריעין בישין, ישטוף אותנו גל פתאומי של חניקות קטלניות, שיחליף את גל דקירות הסכין ששוטף אותנו עכשיו, (שהחליף את גל היריות לכל עבר, יום ביומו, שלא שטף אותנו אף פעם). ראו הוזהרתם.

(תודה לשלמה על הקישור הראשון).

Permalink Leave a Comment

.”המרדף לאושר”

July 26, 2008 at 3:36 pm (דעות)

כשהסרט הזה הוקרן בבתי הקולנוע בינואר, התעלמתי. מישהו כתב כאן:

אין דבר העומד בפני הרצון של הממסד ההוליוודי שבפעם המיליון מוכר את החלום האמריקאי בדרך שגרתית אך עשויה היטב.

וזה תואם את הביקורת שגרמה לי אז להתעלם מן הסרט. טעות גדולה. זו הביקורת שממנה הייתי צריכה להתעלם. אכן, סיפורים כאלו סופרו כבר בסרטים, ולא רק בהם, פעמים רבות, אבל כנראה שלא מספיק. ראיתי את הסרט במקרה הלילה בכבלים, ואני ממליצה בחום. עשו מאמץ, חפשו וצפו.

כאן מובא הסיפור של כריסטופר גרדנר, האיש שעל האוטוביוגרפיה שלו מבוסס הסרט.

ד”א, הסרט הזה השכיח ממני לגמרי את “האביר האפל” שראינו רק כמה שעות לפני זה. לא שהבטמאן החדש אינו סרט טוב – הסרט טוב מאד, אם כי קצת ארוך מדי. על כריסטיאן בייל, שהוא אחד השחקנים המעניינים שפועלים היום, לא צריך להרחיב את הדיבור (אם לא ראיתם את 3:10″ ליומה” – הפסדתם), וכנ”ל לגבי כריסטופר נולן (“ממנטו” הוא סרט שלא דומה לאף סרט אחר שראיתי אי פעם). ההפתעה הגדולה באמת בסרט הוא הית’ לדגר. תמיד ידעתי שיש לו פוטנציאל להיות כוכב, אבל מה שהוא עשה עם הג’וקר זה משחק ברמה אחרת לגמרי. כמה חבל שהטמבל הרג את עצמו בגיל כל כך צעיר, כשכל עתידו לפניו.

כאן יש מאמר שמתאר יפה את הבעיה המובנית בז’נר של סרטי גיבורי העל. אפרופו אלו (וויל סמית’ לעיל) גם “הנקוק” הוא סרט יוצא דופן ונחמד מאוד.

Permalink Leave a Comment

.כתבו עליו בעיתון הרבה דברים

July 26, 2008 at 2:46 pm (דעות)

אפרופו הפוסט הקודם, העיתונות בכלל, ו”הארץ” בפרט: לידידנו רותם זה עתה נפל הכבוד להצטרף לאותו מאחז אגדי של הרשות הרביעית, והוא מוסר רשמים מן החזית.

Permalink Leave a Comment

…תעצרו

July 23, 2008 at 11:58 pm (דעות)

אני רוצה להתייחס לסיפור הזה (קישור ממשה) כאילו כל מה שמספרים על רונן סורוקה אינו נכון. כאילו לא היה פסיכופת אלים שאין מקומו בשום ארגון אנושי, קל וחומר לא במשטרה, ארגון שאמור להלחם בפסיכופתים אלימים. אחרי הכל, למדנו כבר מזמן שאסור להאמין לכל מה שאנחנו קוראים בעיתון*. מצד שני, לתוך כל ארגון אנושי לפעמים מסתנן תפוח רקוב, ומשטרה אינה חסינה מפני זה, ואולי אפילו מועדת לזה, בגלל היותה ארגון כוחני מעצם הגדרתה. אז אני מתעלמת מן האפשרות המאוד סבירה שמדובר פה בעוד תפוח מאד רקוב (ובצורה רקובה לא פחות בה המשטרה מטפלת בתפוחים כאלו), ומניחה לצורך העניין שמדובר פה בשוטר אידאליסטי ונמרץ, השש לטהר את מדינתנו מנגע הסמים שפשט בה. זה לכאורה הופך את מותו של שמעון דהן לתאונה. תאונה טרגית, שלא רק שקטעה את חייו של איש צעיר, אלא הרסה גם את חיי משפחתו. או ייתכן שלא זה דווקא מה שהופך את מותו לתאונה, כי גם אם סורוקה הוא אכן פסיכופת אלים כפי שמצטייר מהכתבה, עדיין בכלל לא בטוח שכוונתו היתה להרוג את דהן, ולא סתם להתעלל בו. אם כך, זו תאונה בכל מקרה. האמנם?

קחו את הפיגועים של הטרקטורים. נניח שבפעם הבאה ששוטר (או אזרח חמוש) יראה דחפור ענק שנהגו הערבי מתנהג מוזר, הוא יחשוב שהלה עומד לבצע פיגוע חיקוי, יזנק עליו ויהרוג אותו, ולאחר המעשה יתברר שהוא טעה, ושנהג הדחפור בכלל לא היה מחבל. שיפוט לקוי, אצבע קלה מדי על ההדק? ייתכן מאד, אבל המטרה היתה להציל חיים של חפים מפשע שהיו נפגעים אם אכן הנהג היה מחבל, ואחרי הכל איך אפשר היה לדעת שאינו כזה? תאונה טרגית לכל הדעות, אבל עדיין תאונה.

האם כך במקרה שלפנינו? אדם שאין שום סיבה לחשוב שהוא מהווה סיכון לחייהם של סובבים אותו, נעצר בחשד של החזקת אבקה לבנה, שמופקת מעלים של צמח שמגדלים אותו בארצות מסוימות. צריכתו גורמת למשתמש להרגיש טוב יותר ממה שהוא אולי מרגיש בלעדיה. בצריכת אבקה זו יש גם סיכונים חמורים למשתמש, אם כי לא בטוח שסיכונים אלו עולים על הסיכון שבהתקלות בשוטר נמרץ ואידאליסט כדוגמתו של סורוקה. (לא בטוח גם שסיכונים אלו עולים, למשל, על הנהיגה בכבישי הארץ, פעילות שרובינו חוטאים בה, ושהמנוח לא נמנע ממנה באופן ברור, כפי שניתן להסיק מהעובדה שהשוטר עצר אותו בזמן שישב במכוניתו לצד אחד הצמתים הסואנים ביותר בארץ). אותו שוטר נמרץ ואידאליסט נשלח ע”י המדינה (=על ידינו?), כי המדינה (=אנחנו?) החליטה שהיא צריכה להגן עלינו בפני סיכון מסוים זה מפני עצמנו בכל מחיר: במחיר כספינו, במחיר חירותינו, אפילו במחיר חיינו. האם זה עדיין משאיר את מותו של דהן בגדר תאונה? ייתכן. האם זו עדיין היתה תאונה אם דהן “רק” היה נפצע תוך כדי המאבק עם השוטר? האם אז בכלל היינו שומעים על המקרה?

*עדכון: מישהי שאני מכירה, ושיודעת על מה היא מדברת אומרת שרונן סורוקה הוא אדם שונה לגמרי מאותו מטורף אלים שמתואר בכתבה ב”הארץ” לעיל. אז יש עוד קרבן בסיפור הזה, הפעם מישהו שכנראה נעשה לו רצח אופי. וזו לא סתם מטבע לשון: רצח אופי הוא דבר ממשי ומוחשי מאד לקרבן. איך שאני לא מסתכלת על כל הסיפור הזה, הוא עושה לי בחילה.

Permalink 21 Comments

« Previous page · Next page »