ציד מכשפות בקנדה. Canadian witch hunt

June 8, 2008 at 1:40 pm (COMMENTARY, דעות)

המקרה של עזרה לוונט הופך לי את הקרביים כבר מספר חודשים. התמהמהתי ולא כתבתי עליו, כי חשבתי שהעיתונות בארץ תגיע לזה, אבל עד עכשיו לא שמעתי על כך דבר באמצעי התקשורת שלנו. האמת היא שלוונט (כן, הוא כנראה יהודי) לא היה מישהו ששמעתי עליו לפני שעלה לכותרות בבלוגוספרה בשפה האנגלית.

ב-14 בפברואר ה”ווסטרן סטנדרד” [עתונו של לוונט] משך תשומת לבה של הקהילה המוסלמית בכך שפרסם את הקריקטורות השנויות במחלוקת, שמתארות את מוחמד, מייסד האסלאם.

לוונט גם פרסם את הקריקטורות באתר האינטרנט שלו בינואר 2008, באותו יום בו הוא הופיע בשמוע של הועד לזכויות האדם והאזרחות של מחוז אלברטה, שחקר תלונה של סייד סוהרוודי מהוועד האסלאמי העליון של קנדה, והועד האסלאמי של אדמונטון, נגד הפרסום הקודם של התמונות ע”י לוונט…

…סוהרוודי בסופו של דבר משך את תלונתו, וחקירת המשטרה הופסקה, אך תלונה זהה של הועד האסלאמי של אדמונטון בעינה עומדת. התזמון של התלונה נגד לוונט הוא מעניין, כי היא הוגשה באותה תקופה בה הוגשה תלונה אחרת, בעלת פרופיל תקשורתי גבוה, ע”י הקונגרס האסלאמי הקנדי, נגד העיתון “מקלינ’ס”, על פרסום חומר שלטענת המתלוננים מפלה כלפי מוסלמים

התלונה נגד “מקלינ’ס” זכתה לפרופיל תקשורתי גבוה בעיקר בזכות “הפושע” הראשי בפרשה, מרק סטיין (לא, לא יהודי), עיתונאי ופובליציסט שמרן, הידוע מאד בארצות דוברות אנגלית בגלל הוקעתו הבלתי נלאית של האסלאם הקיצוני, וחשיפת הסכנה שהוא מהווה לתרבות המערב, כמו גם במלחמתו נגד הנטיות “הפרוגרסיביות” של השמאל, כגון ה”רב-תרבותיות”. ג’יימס אלן, פרופסור אוסטרלי, מסכם את המקרה של סטיין:

להלן עובדה לא מאד ידועה על קנדה: כיום זו מדינה בה אתה יכול לומר או לכתוב דברי אמת, ועדיין להיות מובא בפני בית דין. בית דין זה יכול לקנוס אותך; הוא יכול לחייב אותך לשלם כסף לאנשים שהתלוננו על דבריך; הוא יכול להכריח אותך להתנצל; הוא יכול לעשות את שלשת הדברים גם יחד.

אך זה לא הכל. האנשים שהתלוננו לא צריכים לשכור עורך דין. העלויות שלהם ימומנו ע”י המדינה, כלומר ע”י משלם המיסים.

אתה, לעומת זאת, תצטרך לשכור עורך דין כדי להגן על עצמך. והוצאותיך אלו לא יוחזרו לך בסוף, כך שגם אם תזוכה, עדיין הוצאת עשרות אלפי דולרים מכסך לממון עורכי דין.

כמובן שאתה לא תזוכה…

…במקרה של סטיין, הקונגרס האסלאמי הקנדי מתנגד למובאות בהן השתמש סטיין. אלו הן מובאות מדבריהם של מנהיגים מוסלמים. העוול הנטען ע”י המתלוננים הוא שהכותב מצטט את אחד מאנשי הדת שלהם, ושצטוט זה (למרות היותו אמיתי), יכול במוחם של אותם אידאולוגים המאיישים את אותם בתי הדין, לחשוף מישהו לשנאה, כאשר אין שום שמץ של עדות שדבר כזה אכן קרה.

לפני מספר שנים, כאשר תקנות “דברי שנאה” אלו הותקפו, מה אמר בית המשפט העליון של קנדה? “התקנות הן בסדר גמור, תודה”, אמר בית המשפט. והתובע הכללי של קנדה? משרדו זה עתה פרסם את ההגנה האוילית ביותר של התקנה, וזה מפי ממשלה שמרנית.

היא מציינת שההיסטוריה מלאה בדוגמאות של זמנים בהם קבוצות כמו הנאצים השתמשו בשקרים ועוותים כדי לדכא את חופש הדבור. הם פספסו את האירוניה בכך שהם רוצים לדכא את חופש הדבור עכשיו, כדי שאחרים לא יוכלו לעשות זאת בעתיד.

——————

I have been following the cases of Ezra Levant and Mark Steyn with utter disbelief and dismay at the appalling state of the Western civilization. It is depressing to see it turning against it’s own sacred values, such as freedom of expression. Indeed, turning against itself.

10 Comments

  1. krm said,

    The “right” not to be offended now trumps the right of free speech – although Canada doesn’t really have an enshrined right of free speech.”

  2. rogel said,

    מה שמדהים הוא שהקנדים עושים זאת בהכרה מלאה. נציב זכויות האזרח אף התבטא ואמר: “Freedom of speech is an American concept, so I don’t give it any value.”

  3. Alisa said,

    I am beginning to rethink my ‘clean language’ policy.

  4. אבנר said,

    דוד גרוסמן כתב ספר נחמד בשם “איתמר פוגש ארנב”. גרוסמן כותב גם ספרי ילדים, כידוע.
    בכל אפן, המסר של הספר מקובל עלי לחלוטין. למי שלא מכיר: איתמר אינו פוחד משום חיה או מפלצת, אבל כן פוחד מארנבים – לא מוכן אפילו לשמוע עליהם או להסתכל בספר שיש בו תמונה של ארנב. הוא בטוח שהארנב הוא מפלצת נוראית… יום אחד הוא פוגש חיה קטנה פרוותית ונעימה, מתידד אתה, ואז מגלה בטעות שמדובר בארנב. על הארנב עצמו עובר תהליך דומה (עד היום הוא פחד באפן בלתי רציונאלי מהיצור המכונה “ילד”). שניהם נוטשים את אמונותיהם התפלות, וחיים באשר ובעשר וכו’.
    הספר נחמד באמת. קחו מהספריה (באמת לא בא לי לפרסם פה את גרוסמן…).

    גרוסמן צודק: פחד הוא הדבר הנורא ביותר. הדרך להמנע מפחד – ללמוד ולהכיר.
    כאשר אני מכיר את המפלצות, אני כבר מסוגל להגיב ברציונאליות כלפיהן: להתיידד עם ידידים, להלחם כמו שצריך באויבים.

    הבעיה האמתית של קנדה (ולמעשה גם של ארה”ב) אינה העדר חפש הבטוי (למרות דבריו של רוגל – קשה לי לראות את קנדה כמדכאת שיטתית של חפש הבטוי. נראה לי שמותר לך להסתובב שם ברחוב ולצעוק את דעתך על הממשלה, או לפחות על השרים הלא-מוסלימים…).
    אפשר להרחיק לכת ולומר שהבעיה אפילו איננה הפתיחות כלפי תרבויות אחרות.
    הבעיה היא דוקא בתפיסה הפטרנאליסטית, זו שחושבת שכל התרבויות זהות בעצם לשלי (אולי במצבי התפתחות פרימיטיביים יותר), ולכן מדינה יכולה להכיל את כלן. יש כאן התעלמות מחלטת מעוינות בין תרבויות, המגובה בבורות מחלטת לעמקן של אותן תרבויות.
    ונלוית לה ההנחה ש”המלחמה” היא משהו ערטילאי, רע בפני עצמו, שפשוט קורה סתם כך. המלחמה היא האויב, לא העמים המביאים אותה.
    כך גם אצלנו ובארה”ב – נלחמים בטרור, כמו שנלחמים בכאב שיניים. לא נלחמים במוסלימים או בערבים חלילה – זה שוביניזם לאומני גזעני. נלחמים נגד הג’יהאד, ומנסים להעזר לשם כך באיסלאם.

  5. rogel said,

    יש לי הסתייגויות רבות ממלחמת הציווילזציות של הנטגינטון, ואני לא חושב שכל דבר צריך להיבחן בפריזמה שהוא הציב. הבעיה כאן איננה המאבק בין המערב לעולם המוסלמי אלא התפיסה שהמדינה צריכה להגן על קבוצות מסויימות ולא על זכויות הפרט. כמובן שלמדינת הרווחה יש אינטרס ביצירת קבוצות אינטרסים – וקבוצות תרבותיות שונות לא שונות מאיגודים אחרים.
    הבעיה במקרה הזה היא ההחלטה שרב-תרבותיות, והגנה על רגשות קבוצת אינטרסים מסויימת, חשובה יותר מזכויות הפרט. אכן, בקנדה עדיין יש חופש רב יותר מאשר בארצות רבות – אולם המגמה חייבת להדאיג.

  6. אבנר said,

    רוגל,
    למקרה שכוונת אלי – לא קראתי את הנטינגטון.
    אני מסכים בעקרון עם מה שאתה ו-krm מציינים לגבי סדר עדיפויות עקרוני בין זכויות יסוד שונות.
    עם זאת, עדיין אני טוען שיש – גם בקנדה וגם באנגליה ובעוד מקומות רבים במערב – מין התבטלות אוטומטית בפני האיסלאם, שנובעת אולי מן הפחד שמא לא נפגין מספיק ליברליזם. לא מדובר אפילו בהכרח בהשפעה ישירה של כסף סעודי או אינטרסים נסתרים של הממשלות. מדובר בפירוש ביציאה מגדרנו כדי לרצות בני תרבות שונה, הכל כדי להראות לעצמנו שאנחנו מסוגלים להכיל אותה.
    זה חלק ממשהו שאפשר לקרוא לו “אתיאיזם אידאולוגי רך”, במובן שכבר ציינתי – המאמץ להכניס כל דת בתוך המדינה החילונית לגמרי שלי. אין לי בעיה עם מדינות חילוניות, אבל כדאי שתבנה שהדתיים דתיים באמת, ומחמד איננו ישו וגם איננו בודהא.

  7. Alisa said,

    אבנר, אכן יש כאן שני נושאים נפרדים, האחד הוא חופש ביטוי באשר הוא, והשני הוא הבעיה שיש למערב מול תרבויות (ודתות) זרות בכלל, והאסלאם בפרט. למרות שהנושא השני הוא חשוב מאד בעיני, הנושא הראשון הוא חשוב וחיוני הרבה יותר, ולו רק מפני שללא חפש ביטוי באשר הוא, לא נתן להתמודד עם בעיות מן הסוג השני באופן אמתי. עם זאת, יש לי הרבה מה לומר על הנושא השני, אני מקווה למצוא זמן לעשות זאת.

  8. rogel said,

    אני מקבל את ההבחנה שלך, ומסכים איתה, שבחלק גדול ממדינות המערב מבלבלים בין סובלנות דתית ובין התבטלות בפני האיום הפונדמנטליסטי. דרך אגב, קראתי שגם בארץ משהוא הציע למתן את ההגנה על זכויות האזרח כשדנים במקרים של ציבורים מסויימים.
    הפתרון היחיד הוא באכיפה חד משמעית של זכויות הפרט, אני בטוח שרוב המהגרים מארצות האיסלם יעדיפו לקבל על עצמם את חוקי המשחק.

  9. אבנר said,

    רוגל,
    אולי הארועים האחרונים בתורכיה יחדדו את הבדלי ההשקפה בינינו… אפשר גם להשוות אותם למלחמת ארה”ב-עיראק:
    בעיראק, נלחמה ארה”ב נגד מדינה רחוקה שנתפסה מאיימת. בהנחה שהתפיסה היתה נכונה (ודאי היתה נוחה לי), התקיפה מצדקת, ועמה מיטוט שלטונו של סדאם חוסיין, בתמיכת גורמי אופוזיציה שתמיד קיימים. ברגע שמטרה זו הושגה – היה צרך להוציא משם את כל הכחות האמריקאיים, ולהשאיר לבני המזרח ליישב את סכסוכיהם ולהקים מדינות בעצמם. מאחר ואין שום כוונה _לכבוש_ את עיראק, אין גם כל הגיון לנסות להשתלט עליה, וכל נסיון כזה בהכרח פוגע בעקרונות החפש שארה”ב כאילו יצאה בשמם למלחמה.
    בתורכיה, לעומת זאת, מתגוששות שתי דתות על אותה ארץ – אחת מוסלימית ואחת חילונית (דת אתא-תורכ, אם תרצה). שתיהן סותרות, ואינן יכולות לחיות זו לצד זו. במקרה כזה, המלחמה בלתי פוסקת, והנשים הרעולות – כמו גם הממשלה הנבחרת בדרך דמוקרטית – הם חיילי האויב. זה מאד לא יפה, וזה מזכיר יותר מדי מה שקורה בארץ (מצד אחד משאירים פה את הערבים, מצד שני מנסים “לתרבת” אותם), וזה מגיע לאותם מחזות מגעילים של כפיה ושל הגבלת התנועה והדבור. הברירות, בדיוק כמו בארץ – להכנע או לגרש. בתורכיה יש להם גם את ברירת המשך החינוך, מכיוון שהחילונים עדיין מרגישים שהמוסלימים אחים שלהם איכשהו.
    דרך אגב, אני מבחין בין סיבת איסור הרעלה בתורכיה לבין סיבתה בצרפת: נראה לי שבתורכיה מדובר באמצעי להשגת עליונות חילונית ולדכוי האיסלאם המנסה לחזור ולהשתלט. בצרפת זה התחיל כחלק מן המטרה עצמה – אחידות לבוש בכל מוסדות ההשכלה, כמאפיין של השוביניזם הצרפתי. לכן, לפי מה ששמעתי, שם זה נוגע לא רק למוסלימים אלא גם ליהודים חובשי כיפה ואף לנוצרים עונדי צלב בולט מדי.

  10. dugmanegdit said,

    מעניין מה הקנדים היו עושים לו מישהו היה מפרסם תירגום נאומים של איזה גזען קטן מושתן ומשופם מגרמניה שטוען שהיהודים הם מחלה שיש להיפטר ממנה וכתוצה מהפרסום היו אוהדיו של אותו מושתן מגישים נגד המפרסם תביעה על כך שהוא “מעודד שנאה”…

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: